כדים, ואזות, סירים, ים של עגלות סופרמרקט מלאות עד אפס מקום, פרחים, בשמים, נעליים ומה לא. מתנות לפסח מזיזות אותנו אל הקניונים בחיפוש אינטנסיבי אחר פתרונות לשמח את כולם.

חשוב ששולחן הפסח יהיה גם יפה וגם טעים, והכלים, ברור שצריכים להיות מרשימים, כי למי יש אומץ להזמין אורחים ולהגיש להם בצלחת חד פעמית? אני זוכרת את אמי עומדת עם גיסותיה הרבות מול ערימות כלים שלוקח ימים אחר כך להחזירם לארון.
כשמדובר באירוע , שפסח הוא אירוע בפני עצמו כמובן, אני הולכת כמו עם מטפחת על העיניים. ושולפת. זה לזה, זה לזו וזה להם. ועושה וי, על מה שכבר ניקנה. אני באופן אישי לא ממש אוהבת לתת מתנות, אם לומר את האמת.
ובכלל, במקומות עבודה שהייתי, יצא לי אולי פעם אחת לקבל מתנות לפסח. איזה סלסילה עם תמרוקים כלשהם. ברגע שאני מקבלת מתנה אני מרגישה מייד מחוייבת, כלואה אצל מי שנתן לי את המתנה. קשורה, אפשר לומר.

כמובן שזה מה שנמצא מאחורי המילים והקלעים, אך זה קיים. לפחות אצלי. קשה לי להתייחס לא טוב למי שנותן לי מתנות. שמעתי פעם על משל שאם אתה רוצה שמישהו יאהב אותך, תן לו הרבה מתנות כי כל מתנה עושה עוד חור בלב, וכך עד שהוא מרגיש אליך אהבה ממש.

אני חושבת שהמשל עמוק ולא בטוח שכדאי לנסותו בפועל בצורתו הסיפורית, אך אין ספק שהוא מעלה מחשבה, בעיקר בתקופת האביב שמביאה עמה מחשבות על מתנות לפסח ואוכל כשר.

אז, כמו כולם, יצאתי אל הקניון ופגשתי אנשים ממהרים עם שקיות מותגים ומיני מזון, ובמרכול היו מבצעים מדהימים. כולם רוצים שיקנו אצלם. פתאום הסופר הכי יקר הופך לזול מהשוק.

ובאמת, כל התכונה של החג, מכניסה תמיד להילוך מהיר יותר, מבחינה פיזית, ועמוק יותר מבחינת בירור. האם אני נהנה? למי אני מהנה? ובכלל, לעיתים נדמה, שהכל נוצר כדי להעלות בנו שאלות מעמיקות על "מי אנחנו בעצם". אז תוך המירוץ אחר מתנות לפסח, ותוך אכילת קניידלך במרק החגיגי, יש מתנה אמיתית, שהיא בשאלה שמתעוררת ודורשת תמיד תשובה